בן בסט 

השעמום שיגע אותי, השגרה השתלטה עלי חיי, שום דבר כבר לא ריגש אותי יותר, גם לא הבייבי דול הוורוד החדש של אשתי. כל ערב כשחזרתי מהעבודה שקעתי בכורסה, ושם, מנומנם למחצה, גמרתי את היום מול הקופסה המרצדת ומול הדרישות החדשות של ש"ס. צורך עז התעורר בי לשנות ולהכניס קצת עניין בחיי.

תמיד קינאתי באנשים שעשו דברים לא שגרתיים: טיפסו על הרים, צלחו אוקיינוסים עם כדור פורח וחצו את יערות הגשם. קראתי ושמעתי על חוגים וסדנאות מכל הסוגים והתחלתי לחפש אחר קורס שיעניין וירתק אותי, שידליק ניצוץ חדש בחיי האפורים. אלא שמסיבות אובייקטיביות לא התאימו לי הרבה מהקורסים ומהסדנאות: בחוג לסידור פרחים כבר הייתי; בכדרות מתכלכלים נורא; קורס טייס יקר מדי; ולקורס צניחה חופשית הייתי הולך, אבל אשתי הייתה מעדיפה שאקפוץ בלי המצנח; בחוג לפנויים ופנויות דחו את מועמדותי; ורק בריקודי עם נחלתי הצלחה, אבל לא החזקתי מעמד בגלל התגובות הקשות של אשתי עקב סימני הצביטות באחוריי; אפילו מדיטציה ניסיתי, ובעזרת המדריכה התחלתי לבין מה התחולל באמת בשנות ילדותי ואת יחסיי הסבוכים עם הוריי.

ואז, באחד הערבים המשעממים והארוכים, כשהייתי באמצע הפטרול בין המקרר לכורסה, שמעתי לפתע את הקולות המוכרים של מבזק החדשות בטלוויזיה, קולות שמזכירים לי אוטומטית מצבי חירום. הפעם, במקום פניו של כתבנו הצבאי כשלידו הרמטכ"ל, ראיתי את פניו של שר האוצר מדושן העונג ומנכ"ל משרדו בן בסט. מהרגע הראשון חיוכו של האחרון לא מצא חן בעיניי וגם לא הסבריו המעורפלים על תוכניותיו שבאו לאחר מכן.

לא לקח לי יותר משתי דקות כדי להבין את עיקר תוכניותיו הזדוניות, שתכליתן העמקת החיטוט בכיסיי.

צמרמורת עברה בגבי כשבן בסט סיפר לי איך הוא מתכוון לקחת מחסכונותיי, שעליהם עמלתי כמעט שלושים שנה בעבודת פרך. במשך שנים רבות המליצו לנו לחסוך, ואכן כך נהגתי. לא פעם ויתרתי על העלאת רמת החיים והייתי בין האחרונים שנסעו בקיץ עם חלונות פתוחים כשווינטילטור עייף מאפשר לי לנשום איכשהו. ובעוד שחבריי התענגו על בודי מסאז' בתאילנד עם צעירות שישבו עליהם ועיסו כל חלקה טובה בגופם, אני שכבתי תחת תורכי ענק בחמאם שפירק אותי לגורמים. עכשיו,לאחר שהוסבר לי מס העיזבון החדש, הבנתי שאנשיו של בן בסט לא יניחו לי בשקט גם בקרית שאול.

באותו לילה לא יכולת להירדם. התהפכתי במיטה מצד לצד וניסיתי להשתחרר מחיוכו של בן בסט שנחרט היטב בזיכרוני. לבסוף ירדתי למטבח, הוצאתי קוניאק משובח והרמתי כוסית לכבוד התוכנית הכלכלית החדשה שלי, שעיקרה הוא לבזבז הכל ולא להשאיר לבן בסט אפילו אגורה. מתוך דאגה לילדיי החלטתי לא להשאיר להם דבר, כדי שלא יצטרכו להתחשבן עם הממסד על עזבוני. החלטתי למכור את חלקי בבזק, טבע והמפעלים הפטכרוכימיים. כמו כן, החלטתי להפסיק לתמוך גם בנסיונות השווא למצוא נפט בקידוחי נפט וגז ולהוריד את תמיכתי במטבע היפני. החלטתי לתת הוראת קבע לביטול כל הוראות הקבע שלי, ונדרתי שלא להפריש יותר כספים עבור קרנות עלומות.

למחרת בבוקר התחלתי לממש את איומיי. הנהגתי רכש מסיבי של המילה האחרונה בהיי-טק הביתי. קניתי טלוויזיה עם מסך מפלצתי, מכשיר וידאו עם ארבעה ראשים מתהפכים, מחשב, פקס, ודי.וי.די משוכלל שכבר גרם נזק רציני לעור התוף. לאחר שהטכנאי שחיבר את כל המכשירים הלך, התיישבתי בכורסה המתכווננת כדי לראות על סמך של שבעים אינטש את תגובתו של בן בסט על התוכנית הכלכלית שלי.

בגלל שהתבלבלתי קצת בין שלטי הרחוק הרבים שהיו על השולחן, בבת אחת התעוררו כל המכשירים לחיים. זהבה בן מהקומפקט גברה על אנטונלה, הטלפון האלחוטי העיר את המחשב שקשור לפקס, מדפסת הלייזר הצבעונית החלה לפלוט מחדש את דוח רווח והפסד של ששת החודשים האחרונים, אפילו הוויברטור בחדר השינה התחיל לזוז בעצבנות ונרגע רק כשהמזגן השתתק.

לאחר סגירת הפער באלקטרוניקה, החלטתי שהגיע זמן השיפוצים. אדריכלית על הוזמנה לביתנו, והחלה שוקדת על תוכנית רצינית ביותר. בעזרת צבא של שיפוצניקים שיסתערו בקרוב על הבית, החלטנו, אשתי ואני, לעלות בעוד עשירון או שניים. כדי לא להפריע לשיפוצניקים בעבודתם, תכננו לקחת איזו הפלגה בספינת אהבה בקריביים על חשבון בן בסט. לאחר התייעצות ממושכת, החלטנו כי את יתרת הכסף נתרום לש"ס, שכנראה ישלטו פה בקרוב. אז, אולי בעזרת תרומה נדיבה, אצליח לזכות במינוי פוליטי של שגריר ש"ס בחוף דבוש בהרצליה.